למה לי לקחת ללב? או כמה כבר אפשר לשמוע לא!!
מיצוי, ככה קוראים לזה. הוא מתחיל ברוטינה קבועה מידי של העבודה, ממשיך בהערות ספק בונות ספק נטו ביקורתיות מצד הבוסים שלך ונגמר בזה שנשבר לך כבר לשמוע את השיחות המתישות של הקולגה שלך עם אשתו התלותיות (מידי). כל פיפס קטן מעצבן אותך. כל מילה שהבוס זורק לאוויר, גם אם היא לא מופנית אליך, גורמת לך למלמל קללה קטנה ועסיסית עבורו וכל מפגש חברתי מביא איתו כאב ראש אחד גדול בנסיון להתחמק ממנו.
עברו שנתיים וחצי, אמנם כולל חופשת לידה של חצי שנה – אבל זה לגמרי זמן שנספר, והתחלתי לחפש עבודה. הדרישות די בסיסיות בסך הכל: שעות נוחות, שכר גבוה ושהחברה תיהיה ממוקמת קרוב לבית. למרות התחזיות והציפיות, הטלפון ממעט לצלצל והשיחות לא ממש נכנסות.
לצערי אצלי חיפוש העבודה תמיד מתחיל במקביל לתחושת המיצוי. כל ראיון (במידה ומתקיים אחד כזה) שנגמר עם תשובה שלילית גורם לא רק לתחושת כישלון אלא גם לידיעה שכרגע אין תקווה. מזל שיש מישהו בגלגל״צ שיודע להתאים את השירים במיוחד בשבילי, וכך יצא שאחרי ראיון נוסף וממש גרוע התנגן לו ברדיו לא אחר מאשר ״למה לי לקחת ללב? יש לי דברים חדשים בראש, יש לי דמיון שעוזר לפעמים לשכוח״…ואכן, בעיקר השתדלתי להפעיל את הדמיון ולשכוח מאותו ראיון…
פתאום כל אחד פותח חברה, מקים מחלקה חדשה ומצפה שתבוא מוכן עם שעות פנויות בערימות, ידע נרחב בכל התחומים וכמובן מעט מאוד ציפיות מהחברה. כל אלו בתוספת אינספור ראיונות מתישים בשעות לא הגיוניות (כן-אני עדיין עובדת ולא, 12:00 זאת לא בדיוק שעה לגיטימית לראיון), מבחנים, מרכזי הערכה, מבדקים, תשאולים ובירורים שרק מורידים לך את הבטחון ואת הסיכויים להגיע לתפקיד הנכסף. מתי בדיוק הייתי אמורה ללמוד כל כך הרבה על מגוון כל כך רחב של נושאים אם אתם מחפשים מישהו עם שנתיים נסיון??!!
חיפוש העבודה עדיין נמשך… וכל יום שעובר רק גורם לחשוב שהוא אף פעם לא ייגמר. כמה זמן אפשר להחזיק מעמד במקום שכבר מיציתי לגמרי? מקווה שהמזל יבוא לבקר בקרוב. בינתיים אני כבר מפנטזת על היום שבו אכנס למשרד עם מכתב ההתפטרות בידי ואשפוך את כל שעל ליבי.
