למי יש פסלון חסינות?
מפוטר או לא מפוטר? זאת השאלה שרצה בשבוע שעבר במסדרונות החברה בה עבדתי.
ביום שלישי בערב, ללא שום אזהרה מוקדמת, התקבלה הודעה שמחר בבוקר תתקיים ישיבת חברה. ביום רביעי בשעה עשר בבוקר היא אכן התקיימה, למשך 3 דקות, בהן התריעו שהמכתבים בדרך. לא עברה שעה והטלפונים מהמנהלים החלו להגיע ומפה לשם 30 אנשים פוטרו תוך שעתיים. 30 משפחות עם בני ובנות זוג, ילדים ובעיקר משכנתא. אין ספק - תחושה קשה במסדרונות החברה.
בהמשך לפוסט על תחושת המיצוי, על ראיונות העבודה האינטנסיביים והכמיהה להחליף מקום עבודה - פיטורים הם אף פעם לא דבר נעים. גם אם נמאס לך ממקום העבודה ואת כבר ממש לא יכולה לראות את הבוסים שלך, גם אם מדובר בפיטורים קולקטיביים וגם אם בסתר ממש פיללת שזה יקרה.
אז למרות שגם ככה התכוונתי ללכת, וכבר התחלתי לחפש מקום אחר ומידי פעם אפילו חשבתי לעצמי שאולי כדאי כבר שזה יקרה..זה אף פעם לא כיף. תחושת הדחייה, התבוסה, העובדה שלא אתה אמרת שלום אלא הם. ההרגשה שנלקח ממך הרגע האחד שחלמת עליו כבר זמן מה (ההתפטרות) ובהינף יד התהפך הגלגל והרגע הפך לפיטורים. שלא יכולת להינות מהספק שגרמת לטלטול, ולו הקטן ביותר, למערכת כל כך גדולה. שידם על העליונה וגם כאן הם ניצחו. במקרה שלי, אכן היה מדובר בפיטורים קולקטיביים, במעטפת של רה-ארגון חברתי. תירוץ טוב לפטר את כל האנשים שלא באו בטוב למנכ״ל החברה וחבריו הבכירים. לגיטימי, לא? כנראה שכן.
הנחמה הקטנה בכל הסיטואציה הזו היא שפתאום נוצרה הזדמנות לחופש - ספק כפוי ספק רצוי (מאוד). חופש שיאפשר זמן לעשות דברים שבדרך כלל לא מצליחים, לנקות קצת את הראש ולחשוב על העתיד וכמובן - לחפש עבודה.
ברכות לכל המפוטרים החדשים, ניפגש בלשכת האבטלה או במקום העבודה הבא.