על המאזניים
אין כמו לשבת בשישי בבוקר באחד מבתי הקפה התל אביביים, להתענג על קפה הפוך עם 2 רוגעלך (טוב, אולי 3) מפוצצים בשוקולד וטעימים בטירוף, ואז.. לראות את רותם סלע עוברת מולי - כולה בלונדינית, יפה ובעיקר רזה בטירוף!!!
נושא המשקל מעסיק כמעט את כולם ובעיקר אותנו הנשים. כל אישה ולא משנה עד כמה היא מרוצה ממה שהיא רואה במראה בוחנת את עצמה לטוב ולרע על בסיס יום יומי. אנחנו מאוד ביקורתיות כלפי עצמנו בכל נושא בחיים: האם אנחנו נשים, אמהות, בנות, חברות מספיק טובות? אך אנחנו בעיקר ביקורתיות לגבי המשקל/המראה שלנו. זו ביקורת שהולכת איתנו כבר הרבה שנים ומושרשת בנו כל כך חזק עד שכל תזוזה קטנה במשקל, הערה לא במקום או סיבוב שופינג לא מוצלח ישר מערער אותנו.
רק לפני שבוע ראינו דוגמא חייה לכובד המשקל בחיינו, כשנערך דיון נוקב וחוצה רשתות על משקלה של קרין גורן ועל כך שהיא מרשה לעצמה לנשנש עוגות בפריים טיים. זהו כמובן לא הדיון הראשון, וכנראה גם לא האחרון, שנסוב סביב נשים ומשקל. לא מעט כבר דובר על משקלן של נשים יפות וחזקות כמו אדל, ביונסה, אסתי גינזבורג ועוד. הדבר המדהים הוא שדיון מסוג זה כמעט ולא (אם לא אף פעם לא) נדון סביב גבר. מושיק רוט, יונתן רושפלד וחיים כהן הן רק דוגמאות לגברים ה"שמנמנים" שנמצאים שם בפריים טיים וכנראה לא קיבלו בכל העונות בהן השתתפו את כמות ההערות להן "זכתה" קרין גורן רק אחרי שידור פרק אחד בלבד.
אצלי באופן אישי, העניין עם המשקל קיים כבר די הרבה זמן. זה התחיל עוד בתיכון כשהגזרה התחילה להתעגל, המשיך בצבא עם הנשנושים מהשק" ם, בלימודים עם הבליסה הבלתי נגמרת בתקופת הבחינות וכמובן במהלך ההריון. כל אירוע חברתי שנקרה בדרכי, ולא משנה הסיבה לקיומו, הפך לבופה בלתי נגמר וכל קילו שעלה רק "נתן" לגיטימציה להמשיך ולטחון - כי אם כבר משמינים לפחות שיהיה טעים בדרך. כל שבת בעשור האחרון נגמרה באותן שתי מילים קבועות: "ממחר דיאטה". אחרי כל מה שאכלתי במהלך הסופ"ש והשבוע שקדם לו אני חייבת לקחת את עצמי בידיים ולהתחיל דיאטה. לא מדובר כמובן בקילו/שניים אלא בכ-10 קילו שהצטברו להם שם בכל פעם שהבטחתי לעצמי "ממחר דיאטה". הבעיה העיקרית בכל הסיפור נעוצה בכח הרצון הבעייתי מידי שלי בכל מה שקשור באוכל, ובעיקר במתוקים. אני לא מצליחה לשנות את המצב - לקום בבוקר ולהחליט - זהו!! נגמרו הבורקסים, נגמרו הממתקים, מתחילים לאכול נכון, לעשות ספורט ולרדת במשקל. גם במידה והשכנוע מצליח הוא נשאר שם במשך ימים ספורים בלבד (ושוב, תודה לכוח הרצון הבעייתי), מה שגרם לי להירשם במשך השנים לעשרות קבוצות תמיכה, דיאטניות ומכוני כושר, כחלק מהמאבק הפסיכולוגי התמידי שמא מסגרת היא שדרושה לתהליך הירידה. גם אלה לא עזרו לי להשיג את מבוקשי או אפילו להתקרב אליו, אלא בעיקר גרמו לי לבזבז את כספי לשווא. בינתיים בכל אופן, החלטתי שמעכשיו אני לא אשלם יותר על ספורט - כשרחובות ת"א פרוסים לרגליי ואני יכולה לצעוד בהם כל יום בחינם!! בכח הרצון הבעייתי שלי אני חייבת לטפל וכך גם בהרגלי האכילה שלי. ועד אז אני אמשיך לצפות בבייק אוף, במשחקי השף או בכל תוכנית בישול אחרת, לעקוב אחרי כל השפים באינסטגרם - ולאכול בעיקר את הלב (לפחות זה לא משמין 😉).
